It is not him who is under anesthesia, it is us

Moshe Silman being rushed to the hospital following his self-immolation. For more photos see the Activestills Flickr page. (Photo: Yotam Ronen/Activestills.org)

[Editor’s Note: Saturday night in Tel Aviv a 52 year old man named Moshe Silman immolated himself during a march marking the one year anniversary of the J14 protest movement within Israel. Ynet reports, “Eye witnesses said Silman read out a letter before pouring flammable liquid over himself and setting himself on fire. He left copies of the letter scattered on the ground. . . ‘The State of Israel robbed me and left me with nothing,’ he wrote.” The letter is published at 972.

Below is a reaction from an anonymous protester who was in the crowd in Tel Aviv. They asked that their remarks appear in English translation and Hebrew.]

I’ve been to Kaplan street tonight, several meters from the person who has set himself on fire, I’ve seen the rescue men running and have smelled the burning that stayed in the air long after he was evicted from the scene.

It took less than an hour for the police to “clear up the road for traffic”, as the request of some activists to let us stand there and absorb what had just happened received a negative response from the police. Life carries on as usual for those in power, that’s not very surprising, but what surprises me is us, a whole protest movement that moves aside and lets the traffic flow.

The geographic distance from Rothschild to Hatikva is very small, but today I felt, more than on any other day, the real distance between them and how given all the efforts to bridge over the differences we have totally failed. And no, even though the whispers around me, the man who set himself on fire is not “crazy” or “insane”, he is an absolutely normal human being like you and me, who had fallen and had no one out there to lend him a hand. It happens every day, on every hour, to many people with many different and varied stories – a refugee from Sudanese, a Palestinian woman in Jaffa, a Bedouin in an unrecognized village or Moshe from Haifa.

I have no doubt that my troubles, as well as others’, are real and important but there are people here whose struggle for bread, water and the right to live are more than a slogan – it is their daily struggle for survival.

How alienated and distant we are from the stories of these people that holds us from identifying with them, how much of a distance was there really between myself and the man who set himself on fire?

What is the real distance between Rothschild and Hatikva or Levinsky park? Between that man and the other people who were there on the street with him today, between him and myself?

We delude ourselves that there is a struggle taking place here, there was no struggle on the street today, there was shock and pain but no struggle.

If there was a struggle then Kaplan would not have been reopened for traffic, the social security office would not have been opened tomorrow as if nothing had happened, and the people outside of Ichilov hospital sitting on the sidewalk as the ambulance passed by would not have kept quiet even though we were told that “there is no reason to shout since he can’t hear us but he can feel that we are here”.

The city that is most identified as the city that never sleeps is in a deep coma, and it seems as though a full tank of gasoline and a burning man in the middle of a protest did not manage to set it on fire. How else can we explain that an activist sits in the middle of a demonstration while surrounded by thousands, sets himself on fire as an act of protest and no one does anything, absolutely nothing?

How could it be that the hundreds of people who were there on the scene simply went home afterwards? If this didn’t awaken people and translate their feelings into actions on the ground, not only deep in their hearts, then what will? How many layers of defense must we remove until we are finally able to feel? Did he have to do this on stage in order to win our solidarity, and what if it was one of the protest leaders, would we still be going back home afterwards or stand outside of Ichilov with a sad face and sing some songs? I cannot avoid thinking what would the people on the street do if he would have done that in any other place other than Tel-Aviv?

A struggle without the willingness to renounce our privileges cannot lead us anywhere, if we do not let go of our fears and continue to struggle while knowing the consequences, we have no reason to expect others in power to give up theirs. In order to change we have to pay a price, those who told me today that we can do nothing since we are too few have probably missed reading between the lines of tonight’s events, that even one can do so much!

This alienation, not the match, is what is killing us. It is that social taboo that allows for the exploitation of women, Mizrahi people, refugees, Palestinians, animals and many more. This is what creates the difference between us and the “other”, who changes face from one time to another, and tonight’s other was Moshe.

He cannot do much at the moment, he is under anesthesia and is being resuscitated, but his condition tells more about our situation than his.

זה לא הוא שמורדם זה אנחנו

הייתי הלילה ברחוב קפלן, כמה מטרים מאותו אדם שהצית את עצמו, ראיתי את אנשי ההצלה רצים והרחתי את ריח השריפה שנשאר באויר גם אחרי שפינו אותו.
לקח למשטרה פחות משעה “לפתוח את הציר לתנועה”, הבקשה של חלק מהפעילים לתת לנו לעמוד שם ולהפנים את מה שקרה נענתה ע”י המשטרה בשלילה, החייים תמיד ממשיכים כסדרם אצל בעלי הכוח, זה לא מפתיע אותי, מה שכן מפתיע אותי זה אנחנו, תנועה שלמה של מחאה שזזה הצידה ונותנת לתנועה לזרום.

המרחק הגאוגרפי בין רוטשילד לתקווה הוא אמנם קטן אבל היום הרגשתי יותר מכל יום אחר את המרחק האמיתי, ואיך למרות כל הניסיונות לגשר על הפערים נכשלנו. ולא, למרות ההתלחשיות סביבי, מי שהצית את עצמו היום הוא לא “משוגע” ולא “מטורף”, הוא אדם נורמלי לחלוטין כמוני וכמוכם שנפל ולא היה שם אף אחד שיכול היה להושיט לו יד. זה קורה כל יום, כל שעה להרבה אנשים עם סיפורי חיים שונים ומשונים מפליטים מסודן, דרך פלסטינית מיפו, או בדואי מכפר לא מוכר ועד למשה מחיפה.
אין לי ספק, המצוקות שלי ושל אחרים הן אמיתיות וחשובות אבל יש כאן אנשים שהמאבק על הלחם, המים והזכות לחיות זו לא סיסמא עבורם אלא מאבק יום יומי להישרדות.

כמה מנוכרים אנחנו וכמה רחוקים מסיפור החיים של אותם האנשים כדי לא להיות מסוגלים להזדהות, כמה מרחק היה באמת ביני לבין אותו אדם שהצית את עצמו?
מה המרחק האמיתי שבין רוטשילד לתקווה או לגן לוינסקי, בין אותו אדם לאנשים שהיו סביבו ברחוב היום, ביני לבינו?

אנחנו משלים את עצמנו שמתנהל כאן מאבק, לא היה מאבק היום ברחוב, היה זעזוע וכאב אבל לא מאבק.
אם היה מאבק אז קפלן לא היה נפתח לתנועה, וביטוח לאומי לא היה נפתח מחר בבוקר כאילו כלום, והאנשים שהיו מחוץ לאיכילוב על המדרכה כשהאמבולנס חלף על פנינו לא היו שותקים למרות שנאמר לנו, “שאין מה לצעוק כי הוא לא ישמע אותנו אבל הוא מרגיש שאנחנו כאן.”

העיר שמזוהה הכי הרבה כעיר שלא נרדמת, נמצאת בתרדמת עמוקה, וכנראה שגם מיכל מלא של דלק ואדם נשרף בלב של הפגנה לא הצליחו להבעיר אותה הלילה, אחרת איך אפשר להסביר שפעיל יושב על המדרכה באמצע הפגנה מוקף באלפי אנשים, מדליק את עצמו כחלק ממחאה ואף אחד לא עושה כלום, פשוט כלום.

איך יכול להיות שמאות האנשים שהיו שם היום פשוט הלכו הביתה? אם זה לא העיר אנשים ותירגם את התחושות שלהם לפעילות בשטח לא רק בלב פנימה, מה כן? כמה שכבות של הגנה יש לנו עוד להסיר כדי להיות מסוגלים להרגיש? האם הוא היה צריך לעשות זאת מעל בימת נואמים כדי לזכות בסולדריות שלנו, ומה אם זה היה מישהו ממנהיגי המחאה, האם גם אז היינו חוזרים הביתה או עומדים מחוץ לאיכילוב בפנים נפולות ושרים שירים? אני לא יכולה גם שלא לחשוב מה היתה תגובת הרחוב אם הוא היה עושה זאת בכל מקום אחר כמעט חוץ ממרכז ת”א?

מאבק בלי נכונות להקריב את הפריבילגיות שלנו לא יכול להגיע לשום מקום, אם אנו לא נאבד את הפחד ונאבק למרות ההשלכות שבכך, אין לנו מה לצפות מבעלי הכוח האחרים לוותר על שלהם. כדי לשנות משלמים מחיר, ואותם אנשים שאמרו לי היום שלא ניתן לעשות כלום כי יש מעט אנשים, לא קראו כנראה בין השורות של מה שהתרחש הלילה, שגם אחד יכול לעשות הרבה!

הניכור הזה, ולא הגפרור, הוא זה שהורג אותנו, הוא הטאבו החברתי שמאפשר לנצל נשים, מזרחים, פליטים, פלסטינים, בעלי חיים והיד עוד נטויה. הוא זה שמייצר הפרדה בינינו לבין “האחר” שמחליף פנים בכל פעם, האחר הזה היה הלילה משה.

הוא כבר לא יכול לעשות הרבה כרגע, הוא מורדם ומונשם, אבל המצב שלו מעיד יותר עלינו מאשר עליו.